מרדף אזרחי

השבוע (למי שלא קרה את הפוסט הקודם) שוטטתי ביפו ובשוק הפשפשים וכמובן הצטלמתי. אם יצא לכן להצטלם במקום ציבורי וודאי חוויתן נעיצת מבטים חודרנית מצד העוברים והשבים. אין מה לעשות אנחנו עם סקרן. בהתחלה אני מודה זה גרם לי למבוכה אבל עם הזמן הבנתי שזו הקרבה שאני מוכנה לשאת לטובת הבלוג (בתור מישהי שכל חייה שנאה להצטלם די חל בי מהפך בתחום הזה). גם בצילומים ביפו לא איחר הדבר לבוא ובסט התמונות האחרונות היה מישהו שעצר והתבונן. מטבע הדברים הדבר לא עורר בי שום חששות ונהגתי כפי שאני נוהגת במקרים שכאלו- מפנה את המבט לכיוון השני. עם זאת משהו במבט המתעכב גרם לי להחזיר מבט ולא להרפות. הבחור המשיך להתקרב לעברנו כאשר בזמן הזה אימי מצלמת אותי ואני חושבת איך התמונה תצא טוב ובמקביל תוהה מה לעזאזל הסיפור של הבחור? התיקים שלנו היו מונחים על ידינו, קרובים, אבל במרחק מה. אני זוכרת את נקודת הזמן שהחששות ממש הציפו את בטני ואז זה קרה.... הבחור התקרב, הושיט יד, חטף את תיקי והחל לרוץ (כמובן שהכל קרה בשניות).

תמיד ידעתי שאני לא מהבחורות עדינות הנפש שציפורן שבורה מרסקת את עולמן. אני רוצה להאמין שהצד הנשי שלי קסום ורך אך גם הצד הגברי שלי מפותח דיו ומוכן לפעולה בעת הצורך וזה היה הרגע שהטסטסטורון נקרא לדגל. מבלי לחשוב התחלתי לרוץ אחרי הגנב תוך צרחות מחרישות אוזניים "תעזרו לי" "הוא גנב לי את התיק" (נראה לי שבטיילת בתל אביב שמעו צרחות ולא הבינו מאיפה זה בא). אני לא זוכרת מתי רצתי כל כך מהר אני רק יודעת שהגנב עלוב הנפש היה כל הזמן בשדה ראייתי הקרובה. To make a long story short בסוף התושייה והצרחות עזרו והתיק חזר לחיקי. אני יכולה לומר שמספר דברים עזרו לי בהצלחת המשימה: התוכנית שטוויתי בראשי (תוך כדי ריצה) בנוגע לאפשרות שהגנב בסופו של דבר יצטרך לצאת לרחוב הומה אדם (שבו קיוויתי שמישהו יעזור לי לתפוס את האומלל) גרמה לי לא להרפות ממנו. בתוך תוכי (לא ברור למה) ידעתי שאני אחזיר את התיק. מזלי הטוב שגרם לבחור לקפוץ מגובה של קומה בערך (במטרה לדלג מחומה לרחבת דשא ומשם להימלט), ליפול לא נכון, לסובב את קרסולו ולהתעכב. הצרחות שהסבו את תשומת ליבם של (מקצת) העוברים והשבים ובסופו של דבר העזרה שקיבלתי משני עוברי אורח (גברים חסונים) שניהלו איתו שיחה בערבית (אולי איימו עליו, ממש לא יודעת מה נאמר) ועוד קצת איומים מצידי גרמו לנער הבוזז להשליך את תיקי בשלמותו (כולל תכולתו) היישר לידיי ובמבט מבוהל וקול רועד לבקש סליחה ומחילה (כן, כן). אני מודה שעכשיו המעשה נראה לי מטורף וטיפשי וחשוב לי לציין שאילו הנער הבוזז היה לרגע אחד מפנה את גבו ומאיים עליי הייתי מוותרת על המרדף ומניחה לטסטסטורון שגאה בי להראות את יכולותיו במשחקי הסנוקר עם אישי. רק אישה יכולה להבין מה המשמעות של אובדן תיק (ועוד איזה תיק) וכמה פולשני יכול להיות חיטוט בחפצים אישיים, הרי מנשא ידי מכיל דברים פונקציונאליים (שרק המחשבה לחדשם גרמה לי לכאב ראש רציני) ואישיים שאין להם תחליף בעבור שום הון שבעולם. למזלי היה לסיפור הזה Happy end . משאירה אתכם עם תמונות מיום (שלמרות "המרדף האזרחי" היה) קסום! אה... ועם מסר קטן לגנב- you can't always get what you want

האאוטפיט שאני לובשת מורכב מ: חולצה- מנגו outlet , קרדיגן קשמיר- loehmann's (ניו- יורק), צעיף- מונסון, חגורה- zara, ג'ינס- פורנרינה, מגפיים- j shoes


תודה לאימי על הצילומים.