סיפורי בדים: ורסטיליות

זה זמן מה אני פוסעת דרך שער ברזל במיטב מחלצותיי, תולשת מספר וממתינה לרגע בו אניח את האצבע על הצג כדי לדעת האם מצבי משתנה. כבר כמה חודשים ספורים אני מחפשת עבודה. כנראה שהתשובה "קניינית אופנה" לשאלה: "במה היית רוצה לעסוק?" לא ממש הרשימה את הפקידה שקלטה אותי ביומי הראשון בלשכת התעסוקה וקשה לי להאמין שהיא עומלת ברגעים אלו לחפש את בית האופנה שיאמץ אותי לחיקו. כמישהי הנמצאת "בין עבודות" אני מוצאת את עצמי עם יומן נטול פגישות וימים שלמים שמבקשים להתממש. בתחילה זה היה ממש כיף. לפתע אחרי שנים של עבודה מרובת שעות יש זמן לראות חברים יקרים ולהשלים פערים, להקדיש זמן לתחביבים, להתעדכן במה שחדש בעולם האופנה ולהגיע להחלטה לפתוח בלוג משלי. עם הזמן גיליתי, עד כמה שזה יישמע הזוי, שכדי להיות מובטלת צריך כסף! זה או זה או שמישהו למעלה בוחן את סף יכולותיי אל מול שלל הפיתויים המגיחים אליי מכל עבר (ושמולם אני ממש משתדלת לעמוד בגבורה). פתאום- יש סיילים כי כפי הנראה החורף (לצערי) כבר לא יגיע, פתאום- עוד חברה מופיעה עם רכישה של תיק הורס וכמובן על המאויים הרגילים שלי לחידוש המלתחה שלא מפסיקים לפמפם בתוכי אני בכלל לא מתעכבת. מכוון שבבדיקה האחרונה שערכתי בעץ המשפחה לא עלו נתונים המעידים על איזושהי קירבה לברון רוטשילד ומאחר וסביר להניח שכסף לא הולך ליפול עליי מהשמיים (ואם כן, זה הזמן!) החלטתי ליישם כמה עקרונות שתמיד כשאני חושבת על אופנה עומדים לנגד עיניי. לאלתר! לחבר! לנסות! לשחק! החלטתי שזה הזמן לנבור במלתחתי הענפה ולנער את האבק מפריטים שלא זכו לראות אור יום או אור ירח, לצורך העניין, כבר כמה עונות. אז בחפירות הארכיאולוגיות שלי מצאתי תלוי על קולב, נחבא מתחת לבגדים (מבוקשים יותר), ווסט דמוי עור מעוטר בפרווה סינתטית, לרגע חשבתי להשליכו לפח אבל ברגע שגיליתי את צידו השני הוא "הפך את עורו" ומווסט עייף השתנה לעדכני ושעיר. זה זמן רב אני חומדת בווסט פלאפי שיעטר את מחלצותיי אבל בכל פעם שאני מודדת אותו בחנות בסופו של דבר יוצא שהוא נשאר עזוב בתא המדידה. אולי לא היה לי אומץ להיראות בפומבי עם פריט שעיר ואולי לא ממש התחברתי. לא עוד! כעת אני מתהדרת באחד שכזה והחלק הטוב הוא שזה לא עלה לי שקל! אז שבוע הבא אני מתחילה בעבודה חדשה. בגדי הבית ששימשו אותי נאמנה בתקופה האחרונה ייאלצו להמתין לשובי מדי יום ובגדי הרבים יתפסו את מקומם. אין שום ספק שהתקופה האחרונה חיזקה את יכולותיי הורסטיליות. פתאום אני מוצאת את עצמי חושבת יצירתי, משלבת בין פריטים שלא זכו להיפגש פנים מול פנים בעבר ומתרגשת שוב ממעיל שנזנח לטובת כסות עדכנית יותר. אני אוהבת את עולם האופנה אבל לעיתים תרבות הצריכה שהוא מעודד, הכמיהה הבלתי נלאית וקצב ההתחדשות המהיר גורמים לתחושת צמא תמידית שהיא קצת מעייפת. פתאום הבנתי שכל הזמן רציתי עוד לחדש, ששכחתי ליהנות ממה שיש. חוץ מזה שזה בהחלט תואם את השקפותיי בכל הנוגע לצריכה ומיחזור. אני מ-מ-ח-ז-ר-ת בגדים ! ! ! אני מרגישה שאני תורמת לאטמוספרה ולא רק לבלוגספירה. מקווה שזה יחזיק מעמד לפחות עד כניסת הקולקציה החדשה לחנויות.