יום חמישי בערב...

ביום חמישי האחרון החלטנו אישי ואני לצאת לערב מחוץ לעיר. אם בעבר בילוי מושלם מבחינתי כלל מסיבה עד אור הבוקר או בילוי בפאב הומה אדם (שאני עדיין נהנית מזה!) הרי שהיום אני נהנית להתבגר ולהתענג מטעם מבשם של יין משובח, מ-מנה שמרכיביה יוצרים מרקם המעניק חוויה לכל החושים ומחברה של אנשים אהובים. מה שהכי כיף זה שאת כל זה אפשר לחוות מבלי להזיע, לשבת בדוחק או לספוג עשן סיגריות גם כשמחליטים לא לעשן (אגב, אני בגמילה!). זו הסיבה שאחד הבילויים האהובים עלינו זה לצאת למסעדה טובה. יש משהו בריטואל ה- "לצאת למסעדה" שפשוט גורם לי להנאה אינסופית. אישית, אני מאלה שאוכלים עם כל החושים ואני אסביר! מבחינתי לצאת למסעדה זה להתלבש בצורה קצת יותר גנדרנית מהרגיל, זה להתרשם מהעיצוב של המקום, מההגשה הפיסולית של המנה, לספוג את האווירה מרגע המעבר במפתן הדלת, מהמוזיקה שמשתלבת עם הטעמים, הריחות והמראות וכמובן...מאוכל מוקפד ואיכותי. זה אולי נשמע פלצני אבל מבחינתי בילוי במסעדה הוא הרבה יותר מאשר לשבת ולאכול. אז ביום חמישי החלטנו לנסוע למסעדת "הרברט סמואל" בתל- אביב שהיא מסוג המסעדות שלעיתים רחוקות אנחנו מרשים לעצמנו להתפנק בביקורה ואני מודה שבכל פעם אנחנו נהנים מחדש. זה שהיא ממוקמת בתל- אביב, באופן אוטומטי, מזכה אותה בנקודות וגורם לי לרצות ללבוש את מלבושיי היפים ביותר (מה גם שזה נחשב למקום טרנדי בעליל!). אז לרגל האירוע החלטתי להתלבש בפריטים שהרבה זמן לא הפגינו נוכחות. המראה כלל ברובו פריטים של מעצבים ישראלים. למרות חיבתי הגלויה לעיצובים תוצרת חוץ (אין מה לעשות, בכל זאת מעגל החיים האופנתי מתחיל במדינות שמעבר לים עד שהוא מגיע אלינו) יש בליבי פינה חמה לאופנה הישראלית. אחת המטרות שעמדה לנגד עיני כשגמלתי בליבי לפתוח בלוג אופנה, הייתה לתת במה וחשיפה לתוצרת הארץ. אז נכון שיש לנו עוד מה ללמוד ונכון שלעיתים נראה שבאר ההשראה שממנה שואבים המעצבים כאן את רעיונותיהם יבשה ורוב העיצובים נראים כשיבוט של אותה "כבשה אופנתית", עדיין לא אמרתי נואש ויש מעצבים שמפתיעים אותי בכל פעם מחדש.

בחירת הבגדים שאני לובשת נבעה מתוך רצון לנצל את מה שיש בארון והיצירתיות רקחה לה נבחרת שכזו: חולצת מעטפת עם שרוולים מכווצים ושכבות עדינות של בד במפתח הצוואר שאני כל כך אוהבת, בעיצובה של טלי בן- נאים למותג totali, חנוטה בחצאית מפוסלת בשחור לבן שהיא יצירת אומנות שעוצבה על- ידי חיה ניר לכתומנטה (אחת המעצבות הישראליות האהובות עליי ביותר שאילולא הבגדים שלה היו עולים הון- תועפות הייתי פוקדת את חנותה לעיתים קרובות יותר) והיא הייתה בפירוש אהבה ממבט ראשון. ברגע שעיניי הבחינו בה נשבתי בקסמיה וידעתי שאין מצב שאני יוצאת מהחנות בלעדיה אפילו אם המשמעות היא לאכול קרקרים כל החודש. לשתי הכוכבות צירפתי שרשרת שהומרה על- ידי מצמיד של שירלי איציק למותג רובי- סטאר ושחקני חיזוק זרים- תיק מעוטר במסגרת מצויצת בצבע אפור של לוליפופס שהוא כוכב ותיק בארוני (התיק בעל שרשרת ארוכה בשילוב עור, כפי שהוצג בפוסט הזה, אבל לרוב אני אוהבת לשאת אותו ללא תוספות) ומגפונים של replay - תוספת משובחת במחלקת הנעליים שמעבר לחרטומן המעוגל והמושלם הן מלאות בדיטיילים מקסימים של ריקועי עור שהופכים את הנעל ליפיפייה אמיתית.








לסיכומו של עניין היה ערב מקסים בחברת בן- זוגי וחברה מאוד טובה שלי העונה לשם "בבי". פתיחה מצויינת לקיצו של שבוע, כעת כל שנותר זה שיהיה שבוע מצויין! נתראה בקרוב...

חולצה- totali, חצאית- כתומנטה, שרשרת- רובי סטאר, מגפונים- replay, תיק- לוליפופס

ורסטיליות

זה זמן מה אני פוסעת דרך שער ברזל במיטב מחלצותיי, תולשת מספר וממתינה לרגע בו אניח את האצבע על הצג כדי לדעת האם מצבי משתנה. כבר כמה חודשים ספורים אני מחפשת עבודה. כנראה שהתשובה "קניינית אופנה" לשאלה: "במה היית רוצה לעסוק?" לא ממש הרשימה את הפקידה שקלטה אותי ביומי הראשון בלשכת התעסוקה וקשה לי להאמין שהיא עומלת ברגעים אלו לחפש את בית האופנה שיאמץ אותי לחיקו. כמישהי הנמצאת "בין עבודות" אני מוצאת את עצמי עם יומן נטול פגישות וימים שלמים שמבקשים להתממש. בתחילה זה היה ממש כיף. לפתע אחרי שנים של עבודה מרובת שעות יש זמן לראות חברים יקרים ולהשלים פערים, להקדיש זמן לתחביבים, להתעדכן במה שחדש בעולם האופנה ולהגיע להחלטה לפתוח בלוג משלי. עם הזמן גיליתי, עד כמה שזה יישמע הזוי, שכדי להיות מובטלת צריך כסף! זה או זה או שמישהו למעלה בוחן את סף יכולותיי אל מול שלל הפיתויים המגיחים אליי מכל עבר (ושמולם אני ממש משתדלת לעמוד בגבורה). פתאום- יש סיילים כי כפי הנראה החורף (לצערי) כבר לא יגיע, פתאום- עוד חברה מופיעה עם רכישה של תיק הורס וכמובן על המאויים הרגילים שלי לחידוש המלתחה שלא מפסיקים לפמפם בתוכי אני בכלל לא מתעכבת. מכוון שבבדיקה האחרונה שערכתי בעץ המשפחה לא עלו נתונים המעידים על איזושהי קירבה לברון רוטשילד ומאחר וסביר להניח שכסף לא הולך ליפול עליי מהשמיים (ואם כן, זה הזמן!) החלטתי ליישם כמה עקרונות שתמיד כשאני חושבת על אופנה עומדים לנגד עיניי. לאלתר! לחבר! לנסות! לשחק! החלטתי שזה הזמן לנבור במלתחתי הענפה ולנער את האבק מפריטים שלא זכו לראות אור יום או אור ירח, לצורך העניין, כבר כמה עונות. אז בחפירות הארכיאולוגיות שלי מצאתי תלוי על קולב, נחבא מתחת לבגדים (מבוקשים יותר), ווסט דמוי עור מעוטר בפרווה סינתטית, לרגע חשבתי להשליכו לפח אבל ברגע שגיליתי את צידו השני הוא "הפך את עורו" ומווסט עייף השתנה לעדכני ושעיר. זה זמן רב אני חומדת בווסט פלאפי שיעטר את מחלצותיי אבל בכל פעם שאני מודדת אותו בחנות בסופו של דבר יוצא שהוא נשאר עזוב בתא המדידה. אולי לא היה לי אומץ להיראות בפומבי עם פריט שעיר ואולי לא ממש התחברתי. לא עוד! כעת אני מתהדרת באחד שכזה והחלק הטוב הוא שזה לא עלה לי שקל! אז שבוע הבא אני מתחילה בעבודה חדשה. בגדי הבית ששימשו אותי נאמנה בתקופה האחרונה ייאלצו להמתין לשובי מדי יום ובגדי הרבים יתפסו את מקומם. אין שום ספק שהתקופה האחרונה חיזקה את יכולותיי הורסטיליות. פתאום אני מוצאת את עצמי חושבת יצירתי, משלבת בין פריטים שלא זכו להיפגש פנים מול פנים בעבר ומתרגשת שוב ממעיל שנזנח לטובת כסות עדכנית יותר. אני אוהבת את עולם האופנה אבל לעיתים תרבות הצריכה שהוא מעודד, הכמיהה הבלתי נלאית וקצב ההתחדשות המהיר גורמים לתחושת צמא תמידית שהיא קצת מעייפת. פתאום הבנתי שכל הזמן רציתי עוד לחדש, ששכחתי ליהנות ממה שיש. חוץ מזה שזה בהחלט תואם את השקפותיי בכל הנוגע לצריכה ומיחזור. אני מ-מ-ח-ז-ר-ת בגדים ! ! ! אני מרגישה שאני תורמת לאטמוספרה ולא רק לבלוגספירה. מקווה שזה יחזיק מעמד לפחות עד כניסת הקולקציה החדשה לחנויות.

אז מה אני לובשת? ווסט- TNT, חולצה שחורה- top shop, חצאית- american apparel, נעליים- steav madden





המשך שבוע מקסים.

surreal appeal

באחד הגליונות (הישנים) של Harper's Bazaar נתקלתי בהפקת אופנה המושפעת מציוריו של salavador dali . דאלי הספרדי (1904-1989) נודע בשל עבודותיו הסוריאליסטיות והביזאריות שכבר ממזמן טבעו את חותמם כיצירות אמנות לא שגרתיות המושכות תשומת לב רבה. השעונים הנוזלים, משחקי האור והצל, התחושה העל מציאותית תורגמו לסדרת צילומים מרהיבה surreal appeal והדוגמנית כאילו הולבשה בקולקציה פרי דמיונו של סלבדור דאלי בעצמו. (הוספתי תמונות שימחישו טוב יותר את מקור ההשראה). אתם מוזמנים להיכנס להזייה...

salvador dali. The persistence of Memory. 1931










salvador dali. Swans Reflecting Elephants. 1937










salvador dali. Femme a Tete De Roses. 1935

מרדף אזרחי

השבוע (למי שלא קרה את הפוסט הקודם) שוטטתי ביפו ובשוק הפשפשים וכמובן הצטלמתי. אם יצא לכן להצטלם במקום ציבורי וודאי חוויתן נעיצת מבטים חודרנית מצד העוברים והשבים. אין מה לעשות אנחנו עם סקרן. בהתחלה אני מודה זה גרם לי למבוכה אבל עם הזמן הבנתי שזו הקרבה שאני מוכנה לשאת לטובת הבלוג (בתור מישהי שכל חייה שנאה להצטלם די חל בי מהפך בתחום הזה). גם בצילומים ביפו לא איחר הדבר לבוא ובסט התמונות האחרונות היה מישהו שעצר והתבונן. מטבע הדברים הדבר לא עורר בי שום חששות ונהגתי כפי שאני נוהגת במקרים שכאלו- מפנה את המבט לכיוון השני. עם זאת משהו במבט המתעכב גרם לי להחזיר מבט ולא להרפות. הבחור המשיך להתקרב לעברנו כאשר בזמן הזה אימי מצלמת אותי ואני חושבת איך התמונה תצא טוב ובמקביל תוהה מה לעזאזל הסיפור של הבחור? התיקים שלנו היו מונחים על ידינו, קרובים, אבל במרחק מה. אני זוכרת את נקודת הזמן שהחששות ממש הציפו את בטני ואז זה קרה.... הבחור התקרב, הושיט יד, חטף את תיקי והחל לרוץ (כמובן שהכל קרה בשניות).

תמיד ידעתי שאני לא מהבחורות עדינות הנפש שציפורן שבורה מרסקת את עולמן. אני רוצה להאמין שהצד הנשי שלי קסום ורך אך גם הצד הגברי שלי מפותח דיו ומוכן לפעולה בעת הצורך וזה היה הרגע שהטסטסטורון נקרא לדגל. מבלי לחשוב התחלתי לרוץ אחרי הגנב תוך צרחות מחרישות אוזניים "תעזרו לי" "הוא גנב לי את התיק" (נראה לי שבטיילת בתל אביב שמעו צרחות ולא הבינו מאיפה זה בא). אני לא זוכרת מתי רצתי כל כך מהר אני רק יודעת שהגנב עלוב הנפש היה כל הזמן בשדה ראייתי הקרובה. To make a long story short בסוף התושייה והצרחות עזרו והתיק חזר לחיקי. אני יכולה לומר שמספר דברים עזרו לי בהצלחת המשימה: התוכנית שטוויתי בראשי (תוך כדי ריצה) בנוגע לאפשרות שהגנב בסופו של דבר יצטרך לצאת לרחוב הומה אדם (שבו קיוויתי שמישהו יעזור לי לתפוס את האומלל) גרמה לי לא להרפות ממנו. בתוך תוכי (לא ברור למה) ידעתי שאני אחזיר את התיק. מזלי הטוב שגרם לבחור לקפוץ מגובה של קומה בערך (במטרה לדלג מחומה לרחבת דשא ומשם להימלט), ליפול לא נכון, לסובב את קרסולו ולהתעכב. הצרחות שהסבו את תשומת ליבם של (מקצת) העוברים והשבים ובסופו של דבר העזרה שקיבלתי משני עוברי אורח (גברים חסונים) שניהלו איתו שיחה בערבית (אולי איימו עליו, ממש לא יודעת מה נאמר) ועוד קצת איומים מצידי גרמו לנער הבוזז להשליך את תיקי בשלמותו (כולל תכולתו) היישר לידיי ובמבט מבוהל וקול רועד לבקש סליחה ומחילה (כן, כן). אני מודה שעכשיו המעשה נראה לי מטורף וטיפשי וחשוב לי לציין שאילו הנער הבוזז היה לרגע אחד מפנה את גבו ומאיים עליי הייתי מוותרת על המרדף ומניחה לטסטסטורון שגאה בי להראות את יכולותיו במשחקי הסנוקר עם אישי. רק אישה יכולה להבין מה המשמעות של אובדן תיק (ועוד איזה תיק) וכמה פולשני יכול להיות חיטוט בחפצים אישיים, הרי מנשא ידי מכיל דברים פונקציונאליים (שרק המחשבה לחדשם גרמה לי לכאב ראש רציני) ואישיים שאין להם תחליף בעבור שום הון שבעולם. למזלי היה לסיפור הזה Happy end . משאירה אתכם עם תמונות מיום (שלמרות "המרדף האזרחי" היה) קסום! אה... ועם מסר קטן לגנב- you can't always get what you want

האאוטפיט שאני לובשת מורכב מ: חולצה- מנגו outlet , קרדיגן קשמיר- loehmann's (ניו- יורק), צעיף- מונסון, חגורה- zara, ג'ינס- פורנרינה, מגפיים- j shoes


תודה לאימי על הצילומים.

קסמו של ניחוח ישן

למי שעוקב אחרי הפוסטים בוודאי כבר מבין שאני חובבת מושבעת של דברים ישנים. אוצרות קטנים/ גדולים שנחו בעבר בנונשלנטיות בביתו של כל אדם מן היישוב. רהיטים, קומקומים, מצלמות, טלפונים, קופסאות לחם, לא משנה מה. אם הוא ישן והיה חלק מתרבות לפני עשורים- I like it !!! ולכן שוק הפשפשים הוא עבורי חוויה אנתרופולוגית. מדהים מה אפשר למצוא שם כשמחפשים ממש טוב. למי שקסמו של השוק לא נראה לעין יחשוב שמדובר בערימות ג'אנק שאנשים קשיי יום מעוניינים למכור על מנת להתפרנס. לא שזו לא מטרה נעלה בפני עצמה אבל ה- so called ג'אנק הזה הוא אוצרות של ממש עבורי. אני אוהבת לשוטט ולדמיין מי גר בבית עם הרהיטים העתיקים הללו? מה קופסת הלחם הזו עברה? אלו תמונות המצלמה הישנה הזו הנפיקה? (אולי מעין בלוג בעיתון של מישהי שצילמה את מלבושיה היומיומיים, אם כן אני אשמח לקבל אותם!) ובעיקר לומדת על טבען של תקופות תמימות שבהן על מנת לרכוש חלב היה צורך להמתין לחלבן שיגיע ולרכוש בשר זו הייתה משימה ששמורה לבעלי אמצעים בלבד.




אז השבוע יצא לי לשוטט בשוק ולהתרשם. אם יוצא לכם להגיע אני ממליצה בחום להיכנס לחנות עתיקות של ממש שנמצאת ברחוב הראשי של השוק. אני לא ממש יודעת את שמה אבל בחזיתה עומד אופנוע צהוב ישן (קשה לפספס אותו).


כחלק מהתפיסה הכוללת שלי בנוגע לאופנה, הטוענת שדבר לא מושלם הוא בהכרח נכון, החלטתי להעביר את התחושה החמימה שהציפה אותי כשנכנסתי לחנות העתיקות ולהשאיר את התמונות מטושטשות כפי שהן. זה היה כאילו נכנסתי למנהרת זמן וחזרתי אחורה בשנים. מעולה!!!




האמת שמעבר לשוטטות גם צילמתי תמונות ביפו העתיקה והמדהימה. הן יגיעו בהמשך....ויחד איתן סיפור שלא ייאמן....שווה לחכות....

חלק מהנוף הפיסולי

בסוף השבוע האחרון השמש הציצה לרגעים ספורים ופילחה את מעטה העננים שכל כך אופייני לתקופה האחרונה. בסיטואציה שכזו אני פועלת באופן אינסטינקטיבי. מיד שולפת חצאית, ממהרת ללבוש אותה ולצאת לרחוב על מנת ליהנות מליטופי קרניה לפני שהיא שוקעת. המחשבה ורשימת הדברים החביבים עליי שערכתי ביום שישי גרמה לי להתעורר ביום שבת לקול ציוץ הציפורים והתהלכתי כל היום באווירת שאנטי נטולת מועקות שזה הרבה זמן לא חוויתי. רציתי להאריך את הרגע הזה עד כמה שאפשר. להקפיא אותו ולאכסנו בבקבוק כדי שאוכל להמשיך להסניף ארומת נינוחות כל אימת שארצה ולהרגיש איך היא מחלחלת לתודעתי. אומרים שאם אתה חושב חיובי יהיה חיובי. אמרתי לעצמי למה לא לנסות? ומה יותר טוב מליישם את זה ביום שבת? יש משהו ביום הזה. משהו מרומם. התנועה המדללת בכבישים, האפשרות לקום מאוחר, כל המחשבות מתועלות למה לעשות? איך לבלות? הכל כאילו מתנהל בהילוך איטי. יום שבת זה משהו שלא הרגשתי בשום מקום בעולם לא משנה היכן שהיתי. אמנם זה נשמע כאילו בסוף השבוע אני יושבת בבית, בוהה בחלון או עוקבת אחר מנעד כנפיהן של הציפורים, אך ההפך הוא הנכון. בדרך כלל את סופי השבוע אנחנו מבלים מאירוע אחד לשני. מנסים להספיק לראות כמה שיותר אנשים אהובים או לטייל. ביום שבת הזה הזדמנו למוזיאון תל אביב לצפות בהצגה. אני אוהבת את רחבת המוזיאון. תמיד שהזדמן לי לעבור שם (בדרך כלל בימי הסטודנטיאליים בדרך לספריית אריאלה) אהבתי להתרשם (לצערי, בחטף!) מהפסלים המקסימים שניצבים ברחבה. הפעם עצרתי , נגעתי ועשיתי את מה שרציתי לעשות ממזמן פשוט להיות חלק מהנוף הפיסולי. תמונה בזמן.

ביום שבת מה יכול להיות יותר תנכ"י מאחד מפסליו המפורסמים של מנשה קדישמן "עקדת יצחק" (1982-1985) הניצב בחזית מוזיאון תל אביב. חלק זה ביצירה נקרא- "אברהם והמלאך"

"האייל שבסבך"

"ראשו של יצחק"

את הפסל השני של צדוק בן דוד אני מחבבת מאוד. במשך שנים עברתי על פניו ותמיד רציתי לקפוא לרגע בין דמויות האנשים והציפורים ולהיות חלק מהסיטואציות המעניינות שמתרחשות בו. הפסל שוקק חיים ומשחקי האור והצל יוצרים שקיפות, ממשיכים ומחיים את הסיפורים על פני פלדת הקורטן הצבועה.

"צרות בכיכר" (2006)

יצאתי עם לא מעט תובנות בקיצו של השבוע שעבר. ראשית כפי שהבנתם החלטתי לחשוף את עצמי (החלטתי שמספיק עם תמונות הגיליוטינה שעורפות את ראשי באכזריות), אמנם התמונות צולמו ממרחק אבל היי! לוקח זמן להיפתח ואנחנו רק בפגישה הראשונה שלנו, למרות שאנחנו מכירים כבר זמן מה :) , שנית שאני רוצה לשלב מוזיקה ככל הניתן. היא חלק בלתי נפרד מחיי וראוי שהיא תשולב בתרפיה הבלוגיסטית שלי. דרך אגב האאוטפיט מורכב מחולצה שנרכשה בקינג ג'ורג' (ממזמן), חצאית- קאלה (ישנה), נעליים- neosens, צעיף- urbanoutfitters

תמונה מקרוב של האאוטפיט

my favorite things

סוף השבוע הזה מוקדש כולו למילוי מצברים. למנוחה. לצבירת אנרגיות חיוביות. ניתוק מהבלגאן המלחמתי שמתחולל בחוץ ומהסערה שמשתוללת בתוכי. ארוחת ערב עם המשפחה, סרט טוב בצהריים (בבית) מתחת לשמיכה עם אהובי ותוכניות לפגוש חברות בשבוע הקרוב. את יום שישי בבוקר ביליתי בבית לבדי. שוטטתי בדירתנו הצנועה וצילמתי. הדירה רחוקה מלהיות דירת פאר אבל יש בה כמה דברים שצברתי במהלך השנים (קיבלתי במתנה או אספתי בעצמי) שעושים לי טוב. דברים מתוקים. שכשאני רואה אותם הם מיד מעלים חיוך על שפתיי. הם נגררים איתי כבר שנים מדירה לדירה. וברגעי דעיכה שמחתית אני שואבת מהם כוחות. עם השנים נוספו עוד ועוד והיום בן זוגי צובר אותם יחד איתי. למי שמכיר אותי זה ידוע שאני אוספת דברים ישנים, פיצ'פקעס, דברים שמחים ומלאי צבעים שאולי עבור אחרים נראים חסרי משמעות. בשבילי הם שווים הון. השיטוט הזה גרם לי לחשוב על כל הדברים הנפלאים שיש לי ושמקיפים את חיי. חשבתם פעם מהם הדברים שעושים לכם טוב? תנסו! זה ממש כיף.

מקלחת חמה, נקניקייה בלחמנייה, גשם בחוץ, שישי בצהריים, ארטיק אקוודור, "נשיקה" מ-חלת השבת, התכרבלות על הספה הכי מרדימה בעולם עם אהובי, "פרלמנט" יום ראשון עם חברות נפלאות, שוטטות בשווקים, המילה "דודה" אלו רק מקצת הדברים החביבים עליי.




גם תיקים עושים לי טוב. אמנם יש לי תיקים בשחור וחום אבל במחלקה הזו אני ממש מרשה לעצמי להתפרע ונותנת למתיקות ולפרטים הקטנים לשלוט בבחירת מנשאי ידי.

תיק- לוליפופס

תיק- aldo , שרשרת- אפרת קסוטו

תיק- נרכש בשוק המעצבים (ממזמן)

תיק- מפראג, משקפיים- שוק הכרמל

לעצור ולחשוב מה עושה לי טוב הפך את סוף השבוע האחרון לנפלא. ההתעסקות במה שיש ולא בחוסר. אמרתי כבר שאני ממליצה לכם גם לנסות?! שיהיה לכולנו שבוע נפלא....

רומנטיקה גותית

Gustav Klimt. Portrait of Helene Klimt. 1898

וידוי!!! בעבר נהגתי להישאר ערה בשעות הקטנות של הלילה כדי לצפות בטקסי הגלובוס והאוסקר. התרגשתי מהמחשבה מה ילבשו אותן ברות מזל שמסלול חייהן הוביל אותן להלך על השטיח האדום ו"הסתכנתי" בהימורים ביני לבין עצמי מי יזכה. השילוב של קולנוע ואופנה (שתי אהבות גדולות בחיי) גרם לי לבהות בשקיקה במראות המרצדים על מסך הטלוויזיה. אני מודה שעם השנים נשות הוליווד אכזבו אותי ובגדול. העובדה שהן מתהלכות באותן מחלצות בצורה זו או אחרת שנה אחר שנה גרעה מהנאתי והורידה את מינוניי הצפייה שלי לאפס. גם השנה לא קמתי מוקדם אבל בהחלט משהו מהקסם הישן התעורר בי. אולי זה זכייתו של הסרט "ואלס עם באשיר" שהפך את טקס גלובוס הזהב השנה לשונה מהרגיל. הסרט הישראלי המצויר שמציג תפיסה אנטי מלחמתית מככב כבר זמן מה בארה"ב ונרשם כמועמד מועדף לזכייה בטקס. יותר מכל שימח אותי הנאום שנתן ארי פולמן (התסריטאי, המפיק והבמאי של הסרט). תמיד כשמישהו זוכה במדינתנו אני מפחדת שמא הוא ידבר על המצב הפוליטי או יפלוט איזושהי שטות שתגרום לנו להיראות רע ובהתחשב ברייטינג הרדוד (יותר ממפלס הכנרת) שיש כלפינו בימים אלה בעולם אי אפשר להאשים אותי בחרדות יתר. הנאום שארי פולמן נשא היה ענייני, חף מפוליטיקה והפריח בועות של תקווה כאשר הוא הקדיש את הפרס לשמונת התינוקות של חברי הצוות שנולדו במהלך הסרט והביע כמיהה שבבוא היום המלחמה תיראה להן כמשהו נושן ורחוק. עם נאום שכזה אנחנו בהחלט מוכנים לאוסקר! גם תחום האופנה הפתיע אותי. באופן כללי אני סולדת מתופעת שמלות הקצפת והקוקטייל שמופיעות בזו אחר זו בטקסים מסוג זה. אמנם האקסטרווגנטיות נדרשת, אבל אני מודה שאף פעם לא הייתי מהבנות שחלמו להיות מלכת אסתר בפורים עם שמלה ענקית אלא תמיד חיפשתי משהו שונה. אז נכון! לא נרשמו הופעות יוצאות דופן (סטייל ביורק והברבור בטקס האוסקר 2001) אבל מישהי אחת הסבה את תשומת ליבי. אמנם היא הלכה על הצבעים הקלאסיים אבל המראה היה שינוי מרענן בין ערימות השגרה המאוסה והבדים המתנפנפים. כמובן אני מדברת על מריסה טומיי....

יש האומרים שההופעה היא יותר מדי קז'ואל עבור טקס פלצני שכזה, אך האמת שהיא זכאית לכל התשבחות על ההרכב האופנתי שהיא יצרה באדיבות בית היוצר של Oscar de la Renta. אהבתי את החיבור של חולצה לבנה רומנטית ודרמטית בעלת שרוולים רבי שכבות עם חצאית שחורה ארוכה. לאקססוריז יש תפקיד חשוב מאחר וכל המראה מתעצם בזכות החגורה הרחבה שזכתה לעיטורי תחרה שחורה סקסיים ושרשראות הפלטיניום הגסות שבמקרה הזה תפקידן לשבור את המתיקות וליצור מראה גותי- רומנטי מהמם!!! הייתי מאמצת בשמחה את כל אחד מהפריטים הללו, כולל הקלאץ' השחור של Fendi. גם המשחק הבעייתי (לרוב) בין כסף לזהב עבר בהצלחה רבה.

התמונות מ- כאן

קצת מזכיר לי את הההופעה הבלתי נשכחת של נינט טייב פרי יצירתו של הסטייליסט גדי אלימלך.


אז תרשמו לעצמכם- הנוסחה המנצחת היא: שילוב חולצה לבנה רומנטית עם תחרות+ הלך רוח ויקטוריאני (צווארון גבוה, מלמלות)+ שילוב צבעים מנצחים בדמות חלק עליון(לבן) ותחתון(שחור)+ טוויסט רציני בדמות ז'קט אדג'י/ חגורה סקסית/ שרשראות עם נוכחות, ניחוח גותי מרדני ופנים של מלאך והתוצאה שתתקבל= Gorgeous !!!