חלק מהנוף הפיסולי

בסוף השבוע האחרון השמש הציצה לרגעים ספורים ופילחה את מעטה העננים שכל כך אופייני לתקופה האחרונה. בסיטואציה שכזו אני פועלת באופן אינסטינקטיבי. מיד שולפת חצאית, ממהרת ללבוש אותה ולצאת לרחוב על מנת ליהנות מליטופי קרניה לפני שהיא שוקעת. המחשבה ורשימת הדברים החביבים עליי שערכתי ביום שישי גרמה לי להתעורר ביום שבת לקול ציוץ הציפורים והתהלכתי כל היום באווירת שאנטי נטולת מועקות שזה הרבה זמן לא חוויתי. רציתי להאריך את הרגע הזה עד כמה שאפשר. להקפיא אותו ולאכסנו בבקבוק כדי שאוכל להמשיך להסניף ארומת נינוחות כל אימת שארצה ולהרגיש איך היא מחלחלת לתודעתי. אומרים שאם אתה חושב חיובי יהיה חיובי. אמרתי לעצמי למה לא לנסות? ומה יותר טוב מליישם את זה ביום שבת? יש משהו ביום הזה. משהו מרומם. התנועה המדללת בכבישים, האפשרות לקום מאוחר, כל המחשבות מתועלות למה לעשות? איך לבלות? הכל כאילו מתנהל בהילוך איטי. יום שבת זה משהו שלא הרגשתי בשום מקום בעולם לא משנה היכן שהיתי. אמנם זה נשמע כאילו בסוף השבוע אני יושבת בבית, בוהה בחלון או עוקבת אחר מנעד כנפיהן של הציפורים, אך ההפך הוא הנכון. בדרך כלל את סופי השבוע אנחנו מבלים מאירוע אחד לשני. מנסים להספיק לראות כמה שיותר אנשים אהובים או לטייל. ביום שבת הזה הזדמנו למוזיאון תל אביב לצפות בהצגה. אני אוהבת את רחבת המוזיאון. תמיד שהזדמן לי לעבור שם (בדרך כלל בימי הסטודנטיאליים בדרך לספריית אריאלה) אהבתי להתרשם (לצערי, בחטף!) מהפסלים המקסימים שניצבים ברחבה. הפעם עצרתי , נגעתי ועשיתי את מה שרציתי לעשות ממזמן פשוט להיות חלק מהנוף הפיסולי. תמונה בזמן.

ביום שבת מה יכול להיות יותר תנכ"י מאחד מפסליו המפורסמים של מנשה קדישמן "עקדת יצחק" (1982-1985) הניצב בחזית מוזיאון תל אביב. חלק זה ביצירה נקרא- "אברהם והמלאך"

"האייל שבסבך"

"ראשו של יצחק"

את הפסל השני של צדוק בן דוד אני מחבבת מאוד. במשך שנים עברתי על פניו ותמיד רציתי לקפוא לרגע בין דמויות האנשים והציפורים ולהיות חלק מהסיטואציות המעניינות שמתרחשות בו. הפסל שוקק חיים ומשחקי האור והצל יוצרים שקיפות, ממשיכים ומחיים את הסיפורים על פני פלדת הקורטן הצבועה.

"צרות בכיכר" (2006)

יצאתי עם לא מעט תובנות בקיצו של השבוע שעבר. ראשית כפי שהבנתם החלטתי לחשוף את עצמי (החלטתי שמספיק עם תמונות הגיליוטינה שעורפות את ראשי באכזריות), אמנם התמונות צולמו ממרחק אבל היי! לוקח זמן להיפתח ואנחנו רק בפגישה הראשונה שלנו, למרות שאנחנו מכירים כבר זמן מה :) , שנית שאני רוצה לשלב מוזיקה ככל הניתן. היא חלק בלתי נפרד מחיי וראוי שהיא תשולב בתרפיה הבלוגיסטית שלי. דרך אגב האאוטפיט מורכב מחולצה שנרכשה בקינג ג'ורג' (ממזמן), חצאית- קאלה (ישנה), נעליים- neosens, צעיף- urbanoutfitters

תמונה מקרוב של האאוטפיט

my favorite things

סוף השבוע הזה מוקדש כולו למילוי מצברים. למנוחה. לצבירת אנרגיות חיוביות. ניתוק מהבלגאן המלחמתי שמתחולל בחוץ ומהסערה שמשתוללת בתוכי. ארוחת ערב עם המשפחה, סרט טוב בצהריים (בבית) מתחת לשמיכה עם אהובי ותוכניות לפגוש חברות בשבוע הקרוב. את יום שישי בבוקר ביליתי בבית לבדי. שוטטתי בדירתנו הצנועה וצילמתי. הדירה רחוקה מלהיות דירת פאר אבל יש בה כמה דברים שצברתי במהלך השנים (קיבלתי במתנה או אספתי בעצמי) שעושים לי טוב. דברים מתוקים. שכשאני רואה אותם הם מיד מעלים חיוך על שפתיי. הם נגררים איתי כבר שנים מדירה לדירה. וברגעי דעיכה שמחתית אני שואבת מהם כוחות. עם השנים נוספו עוד ועוד והיום בן זוגי צובר אותם יחד איתי. למי שמכיר אותי זה ידוע שאני אוספת דברים ישנים, פיצ'פקעס, דברים שמחים ומלאי צבעים שאולי עבור אחרים נראים חסרי משמעות. בשבילי הם שווים הון. השיטוט הזה גרם לי לחשוב על כל הדברים הנפלאים שיש לי ושמקיפים את חיי. חשבתם פעם מהם הדברים שעושים לכם טוב? תנסו! זה ממש כיף.

מקלחת חמה, נקניקייה בלחמנייה, גשם בחוץ, שישי בצהריים, ארטיק אקוודור, "נשיקה" מ-חלת השבת, התכרבלות על הספה הכי מרדימה בעולם עם אהובי, "פרלמנט" יום ראשון עם חברות נפלאות, שוטטות בשווקים, המילה "דודה" אלו רק מקצת הדברים החביבים עליי.




גם תיקים עושים לי טוב. אמנם יש לי תיקים בשחור וחום אבל במחלקה הזו אני ממש מרשה לעצמי להתפרע ונותנת למתיקות ולפרטים הקטנים לשלוט בבחירת מנשאי ידי.

תיק- לוליפופס

תיק- aldo , שרשרת- אפרת קסוטו

תיק- נרכש בשוק המעצבים (ממזמן)

תיק- מפראג, משקפיים- שוק הכרמל

לעצור ולחשוב מה עושה לי טוב הפך את סוף השבוע האחרון לנפלא. ההתעסקות במה שיש ולא בחוסר. אמרתי כבר שאני ממליצה לכם גם לנסות?! שיהיה לכולנו שבוע נפלא....

רומנטיקה גותית

Gustav Klimt. Portrait of Helene Klimt. 1898

וידוי!!! בעבר נהגתי להישאר ערה בשעות הקטנות של הלילה כדי לצפות בטקסי הגלובוס והאוסקר. התרגשתי מהמחשבה מה ילבשו אותן ברות מזל שמסלול חייהן הוביל אותן להלך על השטיח האדום ו"הסתכנתי" בהימורים ביני לבין עצמי מי יזכה. השילוב של קולנוע ואופנה (שתי אהבות גדולות בחיי) גרם לי לבהות בשקיקה במראות המרצדים על מסך הטלוויזיה. אני מודה שעם השנים נשות הוליווד אכזבו אותי ובגדול. העובדה שהן מתהלכות באותן מחלצות בצורה זו או אחרת שנה אחר שנה גרעה מהנאתי והורידה את מינוניי הצפייה שלי לאפס. גם השנה לא קמתי מוקדם אבל בהחלט משהו מהקסם הישן התעורר בי. אולי זה זכייתו של הסרט "ואלס עם באשיר" שהפך את טקס גלובוס הזהב השנה לשונה מהרגיל. הסרט הישראלי המצויר שמציג תפיסה אנטי מלחמתית מככב כבר זמן מה בארה"ב ונרשם כמועמד מועדף לזכייה בטקס. יותר מכל שימח אותי הנאום שנתן ארי פולמן (התסריטאי, המפיק והבמאי של הסרט). תמיד כשמישהו זוכה במדינתנו אני מפחדת שמא הוא ידבר על המצב הפוליטי או יפלוט איזושהי שטות שתגרום לנו להיראות רע ובהתחשב ברייטינג הרדוד (יותר ממפלס הכנרת) שיש כלפינו בימים אלה בעולם אי אפשר להאשים אותי בחרדות יתר. הנאום שארי פולמן נשא היה ענייני, חף מפוליטיקה והפריח בועות של תקווה כאשר הוא הקדיש את הפרס לשמונת התינוקות של חברי הצוות שנולדו במהלך הסרט והביע כמיהה שבבוא היום המלחמה תיראה להן כמשהו נושן ורחוק. עם נאום שכזה אנחנו בהחלט מוכנים לאוסקר! גם תחום האופנה הפתיע אותי. באופן כללי אני סולדת מתופעת שמלות הקצפת והקוקטייל שמופיעות בזו אחר זו בטקסים מסוג זה. אמנם האקסטרווגנטיות נדרשת, אבל אני מודה שאף פעם לא הייתי מהבנות שחלמו להיות מלכת אסתר בפורים עם שמלה ענקית אלא תמיד חיפשתי משהו שונה. אז נכון! לא נרשמו הופעות יוצאות דופן (סטייל ביורק והברבור בטקס האוסקר 2001) אבל מישהי אחת הסבה את תשומת ליבי. אמנם היא הלכה על הצבעים הקלאסיים אבל המראה היה שינוי מרענן בין ערימות השגרה המאוסה והבדים המתנפנפים. כמובן אני מדברת על מריסה טומיי....

יש האומרים שההופעה היא יותר מדי קז'ואל עבור טקס פלצני שכזה, אך האמת שהיא זכאית לכל התשבחות על ההרכב האופנתי שהיא יצרה באדיבות בית היוצר של Oscar de la Renta. אהבתי את החיבור של חולצה לבנה רומנטית ודרמטית בעלת שרוולים רבי שכבות עם חצאית שחורה ארוכה. לאקססוריז יש תפקיד חשוב מאחר וכל המראה מתעצם בזכות החגורה הרחבה שזכתה לעיטורי תחרה שחורה סקסיים ושרשראות הפלטיניום הגסות שבמקרה הזה תפקידן לשבור את המתיקות וליצור מראה גותי- רומנטי מהמם!!! הייתי מאמצת בשמחה את כל אחד מהפריטים הללו, כולל הקלאץ' השחור של Fendi. גם המשחק הבעייתי (לרוב) בין כסף לזהב עבר בהצלחה רבה.

התמונות מ- כאן

קצת מזכיר לי את הההופעה הבלתי נשכחת של נינט טייב פרי יצירתו של הסטייליסט גדי אלימלך.


אז תרשמו לעצמכם- הנוסחה המנצחת היא: שילוב חולצה לבנה רומנטית עם תחרות+ הלך רוח ויקטוריאני (צווארון גבוה, מלמלות)+ שילוב צבעים מנצחים בדמות חלק עליון(לבן) ותחתון(שחור)+ טוויסט רציני בדמות ז'קט אדג'י/ חגורה סקסית/ שרשראות עם נוכחות, ניחוח גותי מרדני ופנים של מלאך והתוצאה שתתקבל= Gorgeous !!!

מציאות רוקמת אופנה

יום שבת היה יום יפהפה. השמש זרחה ולכוכב המשפחתי שלנו מלאו 3 שנים. מספיק סיבות טובות להוציא אותי מהבית. מה שלא קורה יותר מדיי בזמן האחרון. זה לא ששקעתי בדיכאון עמוק ואני שוכבת שרועה על המיטה כל היום עם שמיכה מתוחה מעל ראשי, אך אני מודה שבזמן האחרון הצפייה בטלוויזיה הופכת קשה מנשוא וכמישהי שחיה במדינה הזו ומתכננת להקים פה דור המשך זה מחלחל לתודעתי יותר מאי פעם. המראות של יישובי הדרום שחיים בסיוט מתמשך, התמונות של החיילים חדורי המוטיבציה המתארגנים לקרב והידיעות מדי יום על נפגעים מדירים שינה מעיני. האנשים הקרובים אליי מתמודדים עם מציאות שונה ממה שהם היו רגילים אליה ודברים פשוטים כמו- להתקלח בשקט, לצאת לעבוד, לטייל עם הכלב או אפילו ללכת לקניות במכולת השכונתית מקבלים משמעות אחרת. אמנם אני לא גרה בדרום המוכה אבל אני מספיק קרובה (גם מבחינה גיאוגרפית) כדי לחוש את זה והשבוע זה אפילו הגיע ל- "פתח ביתי", לעירי. במלחמה כמו במלחמה כל הצדדים נפגעים. לרגעים אחדים השאלה מי צודק ומי טועה מתגמדת כשחיים נגדעים. ליבי עם החיילים המגנים עלינו ועם יישובי הדרום הנאלצים כל יום לקום למציאות של פחד.


אומרים שאופנה מוכתבת מהלך הרוח התקופתי, מ-דברים שקורים מסביבנו, שמהלכים תרבותיים משפיעים על סגנון הלבוש. זה קרה בשנות ה-60- תקופת ה- peace and love . תקופה אופטימית שבה הדור הצעיר האמין ביכולתו למרוד. לשנות דברים. כמו תמיד האופנה מיישרת קו עם המציאות ומה יותר מתאים מחצאית מיני לעורר הדים ומחלוקות מסביב? איסורים חברתיים ומיניים ארוכי שנים נפרצים. ההיפים שולטים, מעשנים "אור ואהבה" וההדפסים הפסיכודליים הם הטרנד החם. זוהי תקופה שבה החלומות הגדולים של החיים נצבעים בכל צבעי הקשת וכך גם הבגדים. גם בשנות ה-70 האופנה מוכתבת מרחשי ההיסטוריה. משבר האנרגיה חותם את תקופת ילדי הפרחים ומפנה מקום לגלוחי השיער. זוהי שעתם של המדים, בדי ההסוואה וכמובן הפסימיות. הפאנק שולט ביד רמה והאופנה הופכת למרושלת (מכנסי הבאגי מטושטשי הגזרה הם ביטוי מצוין לכך), תוקפנית (צבע החאקי שולט ביד רמה) וזולה. לא פלא שהג'ינס המחוספס הופך להיות פריט חובה בכל ארון. ואלה רק שתי תקופות... אז גם אני מצאתי את עצמי השבוע מתהלכת בצבעים מלחמתיים, מתונים, אולי זה מתוך הזדהות למה שקורה מסביב אולי זה פשוט חוסר חשק לצבעים עליזים לא ממש נכנסתי לעומק העניין. פשוט זה מה שהרגשתי וככה התלבשתי.






האאוטפיט שבחרתי ללבוש מורכב מהז'קט האהוב עליי והוורסטילי הזה שבקלות יכול להפוך לשמלה (כשראיתי אותו לראשונה נאמר לי שזו שמלה. אבל אני החלטתי שזה יכול להיות גם ז'קט) -diesel, צעיף וסקיני ג'ינס-h&m, המגפונים האהובות עליי ביותר (לחורף 2008)- fly london.


הצילומים באדיבות הסבלנות הבלתי נלאית של אישי היקר! נתראה בקרוב....שיהיה שבוע שקט לכולנו!

foot candies

בזמן האחרון דעתי השתבשה עלי והתחלתי לחבב בצורה די מדאיגה נעליים. נדמה כי המרדף אחר הפריט הראוי מבחינת איכות, צבע, דוגמא ומה לא רק התחיל אצלי ומי יודע מתי יסתיים. אני מניחה שאצל רוב הנשים התהליך הזה מוכר אבל, הלו?!? מדובר בי. אותה אחת שבכל עונה קרירה דואגת לשריין לעצמה שני זוגות נעליים: שחור וחום ובזה סוגרת את העניין. אותה אחת שעד כה הפגינה את חיבתה לליקוט נעליים בעונת הקיץ בלבד. אני שהתגאיתי בחוסני מפני מחלת הנעליים שכוחת המרפא הזו. שחשבתי לתומי שלי זה לא יקרה. אז זהו שהתבדיתי! נפלתי לטיפה המרה! כמו סיגריה, שאכטה אחת ואתה מכור. באמת! הרי מדובר בעולם ומלואו ידעתי את זה לפני כן. (אח... ההכחשה!) רק שלפתע אני מוצאת את עצמי מתעניינת יותר, חוקרת לעומק והכי גרוע! פוקדת חנויות נעליים. מוזר, אך עם זאת (לצערי) מרתק. מה יש בנעליים שעוצר את נשימתנו, מרוקן את ארנקינו ועוד משאיר אותנו עם חיוך מרוח על הפנים וטעם של עוד בפה? אולי זה העובדה שנעליים לא מציבות לנו שום תנאי קבלה וייראו עלינו טוב בלי שום קשר למשקל גופינו (וזו מספיק נחמה גדולה). בכלל, יש הטוענים שללקט נעליים זה כמו להיות אספנית אמנות והרי זוג נעליים של מנולו בלניק יהיו זולות בהרבה מציור מקורי של אנרי מאטיס. אז למה אני משתפת אתכם בהפרעות המתפתחות באישיותי? אז זהו שאם עקבתם אחר פרי מקלדתי (זהו שלב וידוא הקריאה) בוודאי אתם זוכרים שבאחד הפוסטים הבעתי את תשוקתי לנעליים בגובה הקרסול, עם חרטום מעוגל מלפנים, כאלה שישתלבו עם חצאית עדינה, אז מסתבר ש- my wish came true. במהלך הסיבוב השבועי שלי בתל- אביב וברוח העידן החדש שמעודד אגירת "כיסויי רגליים" הוספתי חנויות נעליים למסלול השופינג שלי וכך, עת אני פוסעת ובוחנת את המבחר המוצע, עיני הנץ שלי הבחינו באור בוהק של סטייל שקורן מזוג נעליים קסומות שהונחו על מדף קטן בין שלל המגפונים ונעלי החורף המסיביות. מסתבר שהן היו הזוג האחרון (מיותר לציין שהרגשתי הכי ברת מזל בעולם) וכנראה שאני לא היחידה שהבחינה ביופיין שכן בעודי מודדת אותן, כבר, זכיתי לתגובות השתאות מפי באי החנות. אז ה- foot candies הללו הן מבית היוצר של steve madden דגם impereal. אהבתי את ה- Patent Leather (העור המבריק), הגוון האפרפר המלכותי, את העקב שמוסיף קורטוב סקסיות לנעלים הבובתיות הללו ויעניק לי יתרון אנכי עם יציבות שתאזן אותי מלמטה וכמובן, כמובן, כמובן, הדבר הראשון ששבה את ליבי כשמבטנו נפגשו זה ה- "צוויצים" או בהגה המקצועית frill (שתבינו התרגום של frill בעברית הוא ציצה. איך בדיוק אמורים להגות זאת ברבים?), מקדימה (שמשום מה מזכירות לי מלמלה של חולצה ויקטוריאנית) ומוסיפים טונות של שיק לנעל שאני כבר לא יכולה לחכות ולהפגיש אותן עם שאר מכובדי הארון. ואני שואלת האם זו לא אמנות?

ובמבט "חודר" מקדימה....

ממש להציג אותן כאמנות

על חצאית, שקיעה ומעמד האישה

הפוסט הזה יעסוק מעבר לאופנה (היא תשתלב בהמשך) ויוקדש לנו- הנשים. (יסלחו לי כל הקוראים!!!)
במסגרת לימודי התואר שלי בחרתי בסמינר שעסק ב- "נשים- קולות והשתקה". הבחירה שלי נבעה לא מתוך פמיניזם מוצהר אלא מתוך הסכמה לסברה האומרת שנשים מציגות את עצמן כל הזמן כקורבנות וטוענות כל הזמן לפגיעה במעמדן. החלטתי להצטרף לקורס במטרה להתעמת עם האקדמיה ולהוכיח אחת ולתמיד שאנו הנשים מחלישות את מעמדנו במו ידינו. לא אגולל את כל התהליך בפניכן רק אומר שלאחר חצי שנה של התכתשויות מילוליות עם המרצה (שעליי לציין, מאוד נהנתה מהעניין) התחלתי לראות את הדברים אחרת. הבנתי שאמנם מעמד האישה צמח ומקבל הכרה אך עדיין יש לפנינו כברת דרך לא מבוטלת. כל כך הרבה יש באישה! אמא, חברה, בת-זוג, בת-אדם בעלת צרכים, קרייריסטית, עקרת בית, אישה אופנתית ואת כל זה היא צריכה לעשות בעת ובעונה אחת כשהיא נאבקת על זכותה לשוויון. אני לא ממש נמנית על הפמיניסטיות אבל אני מודה שבמשך השנים משהו השתנה בהשקפתי. ביום שישי האחרון הוזמנתי לאירוע התרמה למען "שדולת הנשים". באירוע לא הורגשה קורבנות ולא נשמעו ניסיונות להטיח את בעיית מעמדנו במין הגברי או במציאות עגומה, נהפוך הוא, הייתה התקהלות של הרבה נשים חזקות ואג'נדה ברורה אחת שנבעה מעוצמה והיא- שיש עוד מה לעשות! כדוגמא- שכר שווה, אפשרויות קידום, סחר בנשים, נשים מוכות, הכרה של מקום העבודה בזכותה של אישה ללדת (מבלי לפגוע בתנאיה או לפטרה). זה רק הוכיח את טענתי שהמאבק לקידום מעמד האישה צריך לבוא מהחוזק ולא מהקורבנות, ממקום שמכיל באופן שלם את הנשיות ומחבק אותה- את האינטליגנציה הרגשית שבורכנו בה, את האסתטיקה המופגנת, את החשיבה המורכבת. נשיות מבחינתי היא הכוח שלנו להודות בחולשה ביחד עם האלמנט החתולי שטמון בנו וגורם לנו לקום על רגלינו גם כשהמצב קשה. אספר סיפור נוסף שממחיש את הרעיון ואז נוכל להתפנות לאופנה נטו. במקום הופעלו מספר דוכנים ואחד מהם היה דוכן בגדים. מישהי לחשה לאוזני: "כמה סטריאוטיפי שבאירוע של נשים יש דוכן של בגדים. תראי כמה מתקהלות מסביב. זה ממש מעצבן." מיותר לציין שכמישהי שמחשיבה את עצמה אישה חזקה וגם נהנית מהתעסקות באופנה זה נורא הרגיז אותי ולכן השבתי – "אני בתור אישה אוהבת להיראות טוב, אבל זה לא הדבר היחיד שמגדיר אותי. למה ההתעסקות שלי עם איך שאני נראית צריכה להוות נקודת תורפה במעמדי? ברגע שנשים לא יתביישו במי שהן ויפסיקו לנסות להיות גבריות יותר, אז מעמדנו יתעצם. " ובאותה נשימה ניגשתי לדוכן ורכשתי לי חצאית חדשה (שכנעתי את עצמי שזה מתוך התרסה. אתן יודעות! למען המאבק!)....היה לי מאוד חשוב לשתף אתכן בהרהורי ליבי ובמעבר חד, עכשיו לאופנה....

ביום שישי האחרון הייתה "שמש שיקרית" ככה אני קוראת לקרני שמש שמאירות אבל לא מחממות ושנראה שהטמפרטורות עולות אבל בפועל הקור נשאר בעינו. בבוקר כשהתלבשתי, מאוד שמחתי שאוכל ללבוש חצאית כי בזמן האחרון היה קר מהרגיל (לא שאני מתלוננת, הרי אני חובבת חורף מושבעת) ומכנסיים זה היה הדבר היחידי שאיתו הייתי מוכנה לצאת לרחוב. מאוד נהניתי מההזדמנות לחלץ את אחת החצאיות האהובות עליי מהארון ולהתלבש בחגיגיות מה לרגל האירוע, בכלל.... אני אוהבת ללבוש חצאיות בחורף יותר מאשר בקיץ כי אז אפשר לשחק עם צבע הגרביונים וליצור רבדים של גוונים. השמש המדומה אילצה אותי להתמודד עם עננות וקור חודר אבל זה לא מנע מאיתנו (משפחתו של בן זוגי, אישי ואני) לנצל את יום שישי נטול המשקעים והפאנל נסע למסעדה בתל אביב וחתם את המפגש בצפייה בשקיעה אדמונית בחוף הים (למרות שקרני השמש בקושי הצליחו להפגין נוכחות מבעד לעננים). אני אוהבת את רצועת החוף של תל אביב בחורף- לא הומה, אפשר לראות את החול (ולא רק אנשים) ולשמוע את רחש הגלים. היה קצת קר אבל היה שווה כל רגע. זה מילא אותי באנרגיות לשבוע חדש.

דרך אגב, החצאית נרכשה בקאלה ושולבה עם גרביונים בצבע קקאו וחולצה בגוון אפור עכבר. הצעיף התלת שכבתי הוא מבית היוצר של "lollipops-paris" שאני מודה שבעבר היו מבריקים והיום קצת נוטים יותר לכיוון הקיטש, אבל עדיין אפשר למצוא פה ושם דברים הורסים שלהם. בכל מקרה צירפתי תמונה מקרוב של הצעיף כדי שתוכלו לראות עד כמה הוא מיוחד.

תודה לרעות ולאישי היקר על הצילומים. שיהיה המשך שבוע מקסים.

אייקוניות אופנה- כחול לבן

תמיד כשאנחנו חושבות על אייקוניות אופנה עינינו פוזלות ישר אל הדשא של השכן. אין שום ספק שהמדינות מעבר לים מספקות לנו שלל נשים המצוידות בביטחון עצמי וחוש אופנה מפותח. נשים כמו סיינה מילר, רייצ'ל בילסון, נשות המגזינים הנחשבים בעולם דוגמת טיילור טומסי הנהדרת וזמרות כ- גוון סטפני שמשדרת רמת קוליות נדירה וסטייל אינסופי (גם אם זה בהרבה מהמקרים לא טעמי האישי) הן רק מעטות מאלו המהוות השראה ומכתיבות את דרכנו האופנתית. אייקונית אופנה היא לא רק מישהי שמתלבשת יפה, כאלה יש לא מעט, אלא מישהי בעלת אמירה אישית המועברת באמצעות הבגדים שהיא בוחרת ללבוש. לא תמיד תאהבו את מה שהיא לובשת אבל לעולם תוכלו לומר שיש בה משהו אחר. גם אצלנו במדינתנו הקטנה יש לא מעט נשים המפזרות שיק בכל מקום שאליו הן מגיעות. ואני שמחה למנות אותן.
האהובה עליי ביותר היא מלאני פרס שמשכילה לערבב ביצירתיות רבה פריטי וינטז' עם מעצבי על ומעצבים מקומיים. נכון שזה עוזר כשיש לך צללית מושלמת ולא מעט כסף בבנק שיאפשר לך לממש את טעמך הטוב אבל חוש הסטיילינג המעולה והמראה שמשדר חוסר מאמץ יוצרים הופעה כל כך נכונה ולכן לא פלא שכל מראה שלה ניראה פגז...

שימו לב (מימין) לשמלת החתונה ה-מ-ה-מ-מ-ת

אחריה מככבות: עדי אשכנזי הקופצנית שרוקחת מראות מעודכנים המעפילים מעבר לגובהה עם טאץ' אישי ונועז. לצידה מככבת ליהי אלון שכיאה לנערת זוהר מקפידה בבחירותיה ומשלבת בחוכמה פריטים עם טוויסט מעניין.


ו.........בזמן האחרון שמתי לב לדפנה לוסטיג (שעבור חלקכן מוכרת מהעונה האחרונה של "כוכב נולד 6"). לדעתי מדובר באייקון אופנה בהתהוות. הבחורה המגניבה מהבית ממול שיש לה טעם מצוין בבגדים, חובבת אקססוריז ואמיצה בבחירותיה (הלשוניות והאופנתיות) ,לא נרתעת להפגין את טעמה המשובח בכל מקום שאליו היא הולכת.


אז נכון שאנחנו רחוקים עוד מלהיות מעצמת אופנה אבל גם לנו יש כמה טריקים בשרוולינו ובתור אחת שמתלוננת ללא הרף על מצבה העגום של האופנה כאן! במדינה שבה הפרשנות ל- לבוש עם שיק נתפסת כלבוש חסר מעוף אישי, אימוץ טרנדים ללא הבחנה או "קוד לבוש" שכולל כפכפים, ג'ינס וחולצה מכופתרת, זה נחמד לגלות שפה ושם יש ניצני אופנה משובחים.
ואם אני מתלוננת, חשבתי לעצמי, למה לא להגיד גם מילה טובה ליחידי הסגולה אשר רוקמים הופעה שפורצת את גבולות תחומי המלתחה הים תיכונית הנונשלנטית לעייפה.